פסק דין
בין שני מתווכים נכרת הסכם לשיתוף פעולה בייצוג לקוח. בעקבות מאמצי התיווך חתם הלקוח על מסמכים להצטרפות לקבוצת רכישה, כאשר מובהר שהצטרפותו לקבוצה איננה בגדר הסכם מחייב עד להשלמת גיבוש הקבוצה. הן הלקוח והן בעל הנכס, המוכר, שלמו מקדמות על חשבון דמי התיווך ואלו חולקו בין שני המתווכים. לאחר מספר חודשים התברר שלא צלחו המאמצים לגיבוש קבוצת הרכישה, ההתקשרות בין הלקוח למוכר הנכס לא יצאה לפועל ובעקבות זאת הוחזרו דמי התיווך. דא עקא, שאחד המתווכים סירב להשיב את דמי התיווך ששולמו לו ומשנהו נשא במלוא ההשבה. על רקע זה הוגשה תביעה זו לתשלום סך של 25,949 ₪ ובמוקדה המחלוקת בין שני המתווכים אם אכן התקיימו התנאים לפיהם זכאית הנתבעת בדמי תיווך שמא לא התקיימו ועליה להשיבם.
תמצית העובדות הרלוונטיות
התובעת הינה חברה העוסקת בתיווך במקרקעין ולפי הצהרתה מחזיקה בזיכיון לפעול באזור תל אביב בשם אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1982) בע"מ. הנתבעת אף היא חברה העוסקת בתיווך במקרקעין.
בסמוך לאוגוסט 2009 נוצר קשר בין הנתבעת לבין תושבת שוויץ, גב' איוונה דובה (להלן: הלקוחה") בקשר לאפשרות רכישת דירה בישראל ובעקבות זאת אף נכרת הסכם תיווך בכתב בין הנתבעת לבין הלקוחה.
בכדי לאתר עבור הלקוחה דירה מתאימה, פנתה הנתבעת לתובעת בהצעה לשיתוף פעולה. התובעת נעתרה לפנייה וביום 31.8.09 נכרת הסכם (להן: "ההסכם") בין התובעת לבין הנתבעת להסדרת שיתוף הפעולה. ההסכם איננו מתייחס ספציפית ללקוחה אך התייחס לנכס אשר משווקת התובעת ברח' עזרא הסופר 12 בתל אביב וקבע את העיקרון בכל הנוגע לחלוקת דמי התיווך בין הצדדים באם לקוח של הנתבעת ירכוש דירה ויחויב בדמי תיווך לתובעת. במקרה שכזה, כך לפי ההסכם, נקבע כי הצדדים יחלקו ביניהם בחלקים שווים את דמי התיווך אשר ישולמו בעסקה משני הצדדים, המוכר והקונה.
בעקבות כריתת ההסכם נוצר קשר ישיר בין הלקוחה לתובעת ולאחר כחודשיים הביעה הלקוחה עניין ברכישת דירה בפרויקט אחר אשר משווקת התובעת, ברחוב פינסקר 10 בתל אביב (להלן: "פרויקט פינסקר"). דא עקא, שאת אותה דירה בפרויקט פינסקר אמורה הייתה הלקוחה לרכוש מבעל הנכס (להלן: "המוכר") במסגרת קבוצת רכישה, כך שבשלב ראשון נערכת הרשמה בלבד והוצאת העסקה לפועל כרוכה בגיבוש הקבוצה כולה. אף שפרויקט פינסקר לא נכלל במקור במצבת הנכסים שפורטה בהסכם, סברה התובעת שלנתבעת עומדת זכותה לחלק בדמי התיווך גם ביחס לפרויקט פינסקר ונציגה הוסיף בכתב יד את הפרויקט להסכם.
ביום 16.11.09 חתמו התובעת והלקוחה על מסמך אשר כותרתו "תשלום עמלת תיווך בקשר לעסקת רכישת דירה מס' 4 בקומה א' ברחוב פינסקר 10 (להלן: "הנכס") בת"א במסגרת קבוצת רכישה" (להלן: "המסמך"). במסמך מובהר כי מדובר בהרשמה בלבד, כי הלקוחה משלמת מקדמה בשיעור מחצית מדמי התיווך וכי היה והסכם רכישה לא ייחתם - תושב לה המקדמה במלואה.
עם חתימת הלקוחה על מסמכי ההרשמה והמסמך, שילמה הלקוחה לתובעת סך של 45,940 ₪ המהווים מחצית מדמי התיווך להם התחייבה. הצד השני לאותה עסקה, המוכר, שלם בה בעת סך של 59,150 ₪ המהווה את מלוא דמי התיווך להם התחייב הוא עצמו בגין אותה עסקה. כך, בסך הכל, שולמו לתובעת דמי תיווך בסך כולל של 105,090 ₪. ביום 6.12.09 העבירה התובעת לנתבעת סך של 51,260 ₪, חלקה של הנתבעת בדמי התיווך ששולמו כאמור בגין העסקה. בפועל, הועברו לנתבעת מעט פחות ממחצית הסכומים, אך לכך אין נפקות למחלוקות נשוא התביעה.
בסמוך לאפריל 2010 התברר כי הניסיון לארגן את קבוצת הרכישה לא צלח והלקוחה בקשה את השבת דמי התיווך ששילמה. על יסוד דרישתה זו, שילמה התובעת ללקוחה סך של 20,310 ₪ ואילו מצידה של הנתבעת הועבר ללקוחה סך של 25,630 ₪, כך שבסך הכל הוחזרה ללקוחה עמלת התיווך במלואה. בנוסף, השיבה התובעת למוכר את מלוא עמלת התיווך ששלם הוא, בסך של 58,896 ₪.
כך, בסיכומו של חשבון, הוחזרו למוכר וללקוחה מלוא דמי התיווך ששולמו על ידם, אך מאחר שלנתבעת הועבר סך של 51,260 ₪ ואילו מצד הנתבעת הועבר במישרין ללקוחה סך של 25,630 ₪ בלבד, נותר בקופת הנתבעת סך של 25,630 ₪, סכום אשר בו נשאה התובעת על חשבונה. דרישת התובעת להשבת הכספים נדחתה ובעקבות זאת הוגשה תביעה זו.
טענות הצדדים והראיות
לטענת התובעת, מראש הובהר כי הצטרפות הלקוחה לקבוצת הרכישה איננה בגדר כריתת "הסכם מחייב" ולכן אין ההצטרפות מחייבת תשלום דמי תיווך. הכספים ששולמו בפועל שולמו כמקדמה בלבד, כמחווה של רצון טוב ובתקווה שהעסקה תצא אל הפועל. כך גם הועברו בחלקם לנתבעת. על יסוד ההנחה שיוחזרו במלואם אלמלא תיחתם העסקה. משהתברר שהעסקה לא נכרתה, אין חבות בדמי תיווך ולצדדים, הלקוחה והמוכר, עמדה הזכות להשבת הכספים במלואם. מאחר והנתבעת השיבה רק מחצית הסכום, במישרין ללקוחה, ומאחר והתובעת מימנה מכיסה את השבת מלוא דמי התיווך הן ללקוחה והן למוכר, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בהשבת יתרת דמי התיווך ששולמו לנתבעת, בסך של 25,630 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
לטענת הנתבעת, אין בסיס לתביעה. לשיטתה, משנכרת הסכם בין הלקוחה למוכר חייבת הייתה הלקוחה בתשלום דמי התיווך וביטול ההסכם בדיעבד איננו שולל חבות זו. ביחס להתחייבות התובעת להשבת הכספים, כפי שבאה לכדי ביטוי במסמך, טוענת הנתבעת שלא הייתה מודעת כלל לקיומו של המסמך ואם התחייבה התובעת להשיב כספים ללקוחה, אין לה להלין אלא על עצמה ולנתבעת אין כל מחויבות בהשבה כלשהי לתובעת.
בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובעת פעלה ברשלנות כאשר במקום להציע לקוחה עסקה פשוטה לרכישת דירה, הכניסה התובעת את הלקוחה ל"הרפתקה" חסרת ודאות וכל זאת בהתעלמות מהנתבעת. התוצאה, לשיטת הנתבעת, הינה פגיעה בשמה הטוב של הנתבעת, אובדן הלקוחה וכעת גם ניסיון לשלול את חלקה בדמי התיווך עליו הסתמכה. בנסיבות אלו, טוענת לפיכך הנתבעת שאין בסיס לתביעה ויש לדחותה.
מטעם התובעת הוגשו תצהירים של עובד התובעת, מר אורן זמיר (להלן: "זמיר"), אשר טיפל בהתקשרות עם הנתבעת ועם הלקוחה. בעדותו, אישר זמיר כי המסמך לא הועבר על ידו לאישור הנתבעת (עמ' 5, ש' 18 בפרוט'). עוד הגישה התובעת תצהיר מטעמו של מנהלה, מר כפיר זוהר, אשר חזר על תיאור העובדות אף שלמעשה אישר בעדותו כי לא היה מעורב במישרין בהתקשרות (עמ' 7 בפרוט'). מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר שי יעקב, מנהל הנתבעת. בדיון אשר התקיים ביום 13.6.11 נחקרו המצהירים מטעם התובעת ואילו התובעת ויתרה על חקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת.
דיון
המחלוקת הנטושה בין הצדדים הינה בעיקרה מחלוקת עובדתית, כשלמעשה אין בין הצדדים מחלוקת אודות פרשנות ההסכם שנכרת ומסדיר את מערכת היחסים ביניהם.
זכותה של הנתבעת נקבעה בסעיף 4 בהסכם כך:
"חלוקת דמי התיווך בין הצדדים תהיה כדלקמן: